הסגנון התעשייתי סובל מתדמית קרה. בטון חשוף, מתכת שחורה, תעלות אוורור גלויות. אנשים מתאהבים בו בתמונות ואז חוששים לגור בתוכו. בלופט שתכננתי בתל אביב עמדתי בדיוק מול השאלה הזו, וזו אחת השאלות שאני הכי אוהבת לפתור.
קר וחם הם לא ניגודים, הם איזון
הטעות הנפוצה היא לחשוב שצריך לבחור. או תעשייתי, או חמים. אני חושבת להפך. אין נכון ולא נכון, יש מינון. הבטון והמתכת נותנים לחלל את האופי והקו, והחומרים החמים הם אלה שמאפשרים לחיות בתוכו. אחד בלי השני לא עובד.
בלופט הזה השתמשתי בתעלות אוורור שחורות ועגולות בחלק העליון של המטבח, שנותנות את המראה התעשייתי. אבל באותה נשימה, כל הרצפות בחדרי השינה מחופות בפרקט עץ חמים. זה לא פשרה, זו החלטה. הבית צריך לדעת גם להרשים וגם לחבק.
המקום שבו החום נכנס
אלה הדברים שאני משתמשת בהם כדי לרכך חלל תעשייתי, בלי לוותר על האופי שלו:
- עץ, תמיד עץ - פרקט חמים בחדרי השינה, מסגרות עץ בנגרות. העץ הוא מה שמאזן את החומרים הקרים. הוא לא סותר את הבטון, הוא מדבר איתו.
- גימור מושחר במקום שחור שטוח - במטבח עבדתי עם מסגרות עץ שעברו תהליך שריפה. זה נותן עומק ואופי, ולא סתם משטח שחור וקר.
- ספרייה שמספרת מי גר כאן - הספרייה על קיר שלם היא מה שהופך את הלופט לבית. בני הבית אוהבים לקרוא, והספרים שלהם הם החום האמיתי בחלל.
- תאורה שמחליפה מצב - פסי תאורה תעשייתיים לצד ספוטים. חזק וממוקד כשעובדים, רך ועוטף בזמן משפחה.
התאורה עושה את רוב העבודה
אם הייתי צריכה לבחור דבר אחד שמחליט אם חלל תעשייתי מרגיש קר או חם, הייתי בוחרת בתאורה. לאור יש השפעה ישירה על מצב הרוח, הרבה יותר ממה שרוב האנשים חושבים. אותו חלל בדיוק, עם אותם חומרים, יכול להרגיש דרמטי או רגוע, רק לפי איך שהוא מואר.
בלופט הזה זה היה קריטי במיוחד, כי הדירה משמשת גם כמשרד. תכננתי תאורה שיודעת להחליף מצב לפי מה שקורה בחלל. אור חזק וממוקד בשעות העבודה, אור רך ועוטף בערב. כך אותו סלון בדיוק מרגיש כמו חדר פגישות בבוקר וכמו בית בלילה. זה בשבילי שקט בעיניים, גם בתוך שפה תעשייתית.
מונוכרום זה לא אומר משעמם
פלטת הגוונים בלופט מונוכרומטית, עם נגיעות עדינות של צבע. אנשים מפחדים ממונוכרום כי הם חושבים שהוא ישעמם אותם. אבל מונוכרום הוא לא היעדר עניין, הוא מה שמאפשר לחומרים להיות מעניינים.
כשהפלטה שקטה, השיש בפריסת פישבון, הבטון האפור על הקירות והעץ המושחר במטבח מקבלים מקום להישמע. אם הייתי מוסיפה עוד צבעים, כל אלה היו הופכים לרעש. הבסיס הנקי הוא מה שנותן לעושר החומרי לעבוד. זה נכון בלופט תעשייתי, וזה נכון גם בעיצוב פנים מודרני ויוקרתי.
בסוף, זה תמיד חוזר לאנשים
הלופט הזה לא נבנה כדי להיות תעשייתי. הוא נבנה כדי לשרת משפחה שרצתה מקום להירגע בו, שגם עובדת ממנו. הסגנון התעשייתי היה הכלי, לא המטרה.
עיצוב טוב מתחיל בהקשבה, לא בחומר. אם הייתי מתחילה מהבטון ומהמתכת, הייתי מקבלת חלל מרשים שקשה לגור בו. התחלתי מהאנשים, ומשם הגעתי לחומרים. את הגישה הזו אני מביאה לכל עיצוב דירות יוקרה, וללקוחות שלי כאן בתל אביב.
