הבית הזה עמד בבעלות המשפחה שנים, והושכר כל אותו זמן במצבו המקורי, בלי שיפוץ. הוא בן יותר מארבעים שנה. וברגע מסוים המשפחה החליטה לחזור לגור בו, ולהפוך אותו באמת לשלה. זו נקודת פתיחה שאני אוהבת, כי היא מחייבת לחשוב מחדש על הכל.
איך מתחילים כשהבית לא מתאים לאף אחד
הבית, 200 מטר על שני מפלסים, היה סגור יחסית בגלגולו הראשון. יחידת ההורים כללה חדר רחצה וחדר ארונות קטן, והחצר הייתה צנועה. בני הזוג היו ברורים איתי: אין להם כוונה להתרחב יותר, והבית מיועד להם ולשני הילדים, בני ארבע ושמונה.
אני מאמינה שתכנון נכון ומדויק יכול לחולל פלאים בכל נכס. היופי בתכנון החלל, בעיניי, הוא לעודד זרימה טובה, להשאיר כמה שפחות מכשולים, ולתת לחלל להרגיש מרווח. אבל כל זה מתחיל בתקשורת. עיצוב טוב מתחיל בהקשבה, לא בחומר - ובלי לדעת מי המשפחה ואיך היא חיה, אי אפשר לתפור לה בית שמתאים ככפפה ליד.
לפתוח את החלל, ולחבר בין הקומות
תכננתי מחדש גם את חללי הפנים וגם את חלל החוץ, ופתחתי את שניהם למקסימום האפשרי. החלל המרכזי הכפול, שהיה סגור בחלקו, נפתח מחדש לגלריה שצופה למטה ומכניסה אור טבעי מלמעלה כלפי מטה. בעזרת זכוכיות ממוסגרות בפרופילים בלגיים יצרתי חלל אוורירי שהגבולות בו מטושטשים, אבל עדיין מספק אינטימיות ופרטיות.
התוצאה היא קשר עין וקול בין שתי הקומות, זוויות מעניינות מהמטבח לאזור המשחקים, וצמצום של הניכור הטבעי שנוצר בין קומות. זו בשבילי קוהרנטיות חללית - לא רק שהחומרים מדברים אותה שפה, אלא שהחללים עצמם מדברים זה עם זה. פתיחות ואור הם דבר שאני מחפשת בכל בית פרטי שאני מתכננת.
סוויטת ההורים: לוותר כדי להרוויח
את חדר השינה של ההורים הרחבתי, וזה קרה דווקא בזכות ויתור. ביטלתי את חדר הארונות, ופתחתי את החדר למקסימום לכיוון חדר הרחצה. במרכז הצבתי מיטה זוגית גדולה במיוחד, בגודל 2.5 מטרים, וזה הפך את החדר מיידית לסוויטה.
לא רציתי לפגוע בכמות האור הטבעי שנכנסת לחדר, ולכן העדפתי וילון האפלה על פני חלון מסורתי עם תריסים. מול המיטה ארון אמבטיה גדול, ואת דלתות המקלחון והשירותים הסוויתי בזכוכיות כהות, לפרטיות בלי לחסום. הגלריה מפרידה בין חדר ההורים לאזור המשחקים וחדרי הילדים, מה שנותן לסוויטה עוד ממד של אינטימיות.
חומרים שהיופי שלהם בפגמים
הסגנון בבית הוא שילוב בין כפרי למודרני, עם נגיעות סקנדינביות. פלטת הגוונים מונוכרומטית, ורק יצירות האמנות ששזורות בחללים מספקות לה הבלחות צבע.
בקומת הקרקע חיפיתי את הרצפה בבטון מוחלק, שלוטש עד לחשיפת האגרגטים שבו. קיבלנו מראה ראסטי, על-זמני ובלתי מתאמץ, שהחן שלו נמצא דווקא בפגמים ובעובדה שהוא לא מלוטש עד דק. המדרגות והקומה העליונה חופו בפרקט עץ מעושן כהה, עם טקסטורה גסה. ההדגשות בשחור, דרך הפרופילים שממסגרים את הזכוכית, מבססות את הפלטה המונוכרומטית ומדגישות את החומריות.
גם מטבח העץ נצבע בשחור, ולצדו חלון רחב עם תריסים שחורים. על אי העבודה פלטת גרניט פורצלן כהה דמוית שיש, ולידו פינת אוכל עם שולחן סקנדינבי פשוט ונקי וכיסאות שחורים. חומרים נצחיים שרק מתייפים עם הזמן, וזה בדיוק העיצוב פנים מודרני ויוקרתי שאני מאמינה בו: לא ראוותנות, אלא עומק.
הגינה היא המשך של הבית
החזית האחורית נפתחה אל הגינה שהורחבה. התוצאה היא תחושת מרחב גדולה, כאילו הגינה ממשיכה את הבית בלי קירות חוסמים. וזה עובד גם הפוך: כשיושבים בחוץ, מרגישים בתוך הבית.
את פינות הישיבה העיקריות מיקמתי לצד הוויטרינה, באזור המקורה, ופינות ישיבה נוספות ומרוחקות יותר טובלות בירוק. את הצמחייה והעצים תכננתי בקפידה, כך שהם מעניקים פרטיות ותחושת בידוד בלי שנזדקק לגדרות מבחוץ או לתריסים מבפנים. זה מה שאני מתכוונת אליו כשאני אומרת שסוף מעשה במחשבה תחילה - פתרון של פרטיות שנולד מתוך תכנון נוף, ולא מתוך חסימה.
בפינת המגרש, בהמשך ליציאה מהסלון, הצבתי פלטות בטון שמכוונות את מי שיוצא או נכנס ומציעות כיוון הליכה, כמו טיול קטן. רואים אותן גם מחדרי הילדים, והן מזמינות לצאת החוצה. תכנון החוץ דאג לכך שמכל כיוון שמסתכלים מתוך הבית, משתקף נוף ירוק.
במקום אובר-דיזיין
את חללי הבית אפיינתי בחמימות ובפשטות מכוונת. הכנסתי אווירת בוהמיין שיק דרך חפצים שנאספו ופריטי אמנות, במקום אובר-דיזיין. לא רצינו להוסיף חיפויי קיר, אלא לשמור על צביון פשוט ונקי יחסית, כשגולת הכותרת היא האמנות ופריטי הריהוט.
אלה מחמיאים לתכנון המוקפד ומציעים זרימה נכונה בבית, בלי להעמיס שלא לצורך. זה שקט בעיניים בשבילי: לא חלל ריק, אלא חלל שבו כל דבר נמצא מסיבה. ובבית הזה, שכבר עמד ארבעים שנה וחיכה, זה בדיוק מה שהפך אותו סוף סוף לשלהם. את הגישה הזו אני מביאה לכל פרויקט, מבנייה מאפס ועד שיפוץ יסודי אצל לקוחות בשרון ובמרכז.
