התארחתי בעונה השנייה של "הבתים היפים בישראל", ופתחתי את הדלת לבית שתכננתי ועיצבתי. לפני שתצפו בפרק, רציתי לכתוב כאן על משהו שהתוכנית הזו ממחישה טוב מכל: שבית יפה הוא קודם כל בית של מישהו.
בית לא מתחיל מהמצלמה
הדבר היפה בפורמט של התוכנית הוא שהיא נכנסת לבתים של אנשים אמיתיים, שחיים בהם באמת. וזה בדיוק המקום שממנו אני מתחילה כל פרויקט. עיצוב טוב מתחיל בהקשבה, לא בחומר. לפני שאני בוחרת אבן או גוון, אני רוצה להבין מי גר כאן, איך הם חיים, ומה הם צריכים מהבית שלהם בערב רגיל.
בית שנבנה בשביל מצלמה נראה טוב ליום אחד. בית שנבנה בשביל האנשים שגרים בו נשאר יפה שנים. את ההבדל הזה אני מנסה לייצר בכל בית פרטי שאני מתכננת.
מה שהעין קולטת לפני שמבינים
כשנכנסים לבית מוצלח, יש תחושה מיידית שהכל במקום, עוד לפני שמצליחים להסביר למה. אני קוראת לזה קוהרנטיות חללית. זה לא אומר שהכל אחיד, זה אומר שיש היגיון פנימי: החומרים מתכתבים, החדרים זורמים אחד לתוך השני, והמעברים טבעיים.
כשיש קוהרנטיות, גם חלל קטן מרגיש נכון. כשאין, אפילו בית גדול מרגיש מבולגן. זה אחד הדברים שהכי אכפת לי מהם, ואחד הדברים שקשה הכי הרבה להשיג. הוא לא נולד בשטח, הוא נולד בתכנון. סוף מעשה במחשבה תחילה.
יפה זה גם שנעים לחיות בו
יש בתים שמרשימים ביום הראשון ומעייפים בשנה השנייה. אני לא מחפשת את זה. אני מחפשת שקט בעיניים: חלל שנעים לשהות בו לאורך שעות ולאורך שנים, בלי ניגודים צעקניים, בלי עומס.
לכן אני בוחרת חומרים נצחיים, כמו עץ, אבן ובטון, שלא הולכים אחרי טרנד ורק מתייפים עם הזמן. וזו לא רק בחירה אסתטית, זו בחירה שמכבדת את המשפחה שתחיה בבית עוד הרבה אחרי שהטרנד הנוכחי ייעלם. זה עומד בבסיס העיצוב פנים מודרני ויוקרתי שאני אוהבת: יוקרה שמגיעה מהניקיון ומהחומר, לא מהראוותנות.
מה שנשאר אחרי שהמצלמות הולכות
אחרי שהפרק מצולם והמצלמות הולכות, מה שנשאר הוא המשפחה והבית. וזה המבחן האמיתי של עיצוב. לא איך הוא נראה בשידור, אלא איך מרגישים בו ביום שלישי רגיל בחורף.
הבית שתראו בפרק נבנה בדיוק מתוך המחשבה הזו, ואת אותה גישה אני מביאה ללקוחות שלי כאן בשרון ובמרכז. בית יפה הוא בית שנכנסים אליו והכתפיים יורדות.
