יש לי דעה שאני חוזרת אליה שוב ושוב: מעצבים לא רק בתים. מעצבים גם תרבות. כל בית שאני מתכננת נכנס אחר כך לחיים של משפחה, ומשפיע על איך היא מתנהלת, מתארחת, נחה, ומרגישה בבית שלה. זו אחריות שאני לוקחת ברצינות.
הבית הוא שיעור יומיומי
אנחנו לומדים איך לחיות מהמרחב שסביבנו, גם בלי לשים לב. חלל פתוח מלמד אותנו להיות זמינים אחד לשני. פינה שקטה מלמדת אותנו לעצור. מטבח שממוקם במרכז הבית מלמד משפחה שלמה לאסוף את עצמה סביב ארוחה. אני לא ממציאה את ההרגלים האלה, אני רק בונה להם בית. אבל לאורך זמן, ההרגלים האלה הופכים לתרבות של הבית, ולפעמים לתרבות של שכונה שלמה.
זו הסיבה שאני מתייחסת לכל בית פרטי כמו לפרויקט שיחי הרבה אחרי שאני עוזבת אותו. אני לא בונה קליפה יפה. אני בונה מסגרת לחיים שיתקיימו בתוכה.
קוהרנטיות חללית כשפה משותפת
כשאני מדברת על קוהרנטיות חללית, אני לא מתכוונת רק לזה שהחומרים מתכתבים והחדרים זורמים. אני מתכוונת לזה שהבית מדבר שפה אחת, ברורה, שכל מי שנכנס אליו מבין בלי מילים. זו שפה שמשפיעה גם על האורחים, לא רק על הדיירים. בית שמדבר בבהירות מזמין התנהגות שקטה. בית עמוס מזמין רעש.
אני רואה את זה שוב ושוב בעיצוב פנים מודרני ויוקרתי שאני מתכננת: יוקרה אמיתית היא לא צעקנית. היא נטולת רעש. היא נותנת מקום לאנשים להיות נוכחים, לא רק להתרשם.
מה שנשאר אחרי שהטרנד עובר
תרבות עיצובית לא נבנית ביום. היא נבנית מבחירות עקביות: חומרים נצחיים, קווים נקיים, החלטות שנשענות על הצרכים האמיתיים של המשפחה ולא על מה שמככב באינסטגרם באותה שנה. עבדתי כך גם בבתים בשרון וגם בפרויקטים בתל אביב, ובכל פעם ההחלטה חוזרת: לתת לזמן לעבוד לטובת הבית, לא נגדו.
גם במשרדים שאני מתכננת אני רואה את אותו עיקרון. חלל עבודה מעצב תרבות ארגונית בדיוק כמו שבית מעצב תרבות משפחתית. הסדר, האור, הדרך שבה אנשים נפגשים במרחב — כל אלה משפיעים על איך צוות שלם מתנהג יום אחרי יום.
סוף מעשה במחשבה תחילה
כשאני מתכננת, אני חושבת קדימה: לא רק איך הבית ייראה ביום שהוא נגמר, אלא איך הוא יתפקד בעוד עשר שנים, ואיזו תרבות הוא ייצר בתוכו. זו בדיוק המחשבה שמלווה אותי גם כשמדובר באדריכלות וילות מורכבת, וגם כשמדובר בדירה קטנה. עיצוב טוב לא נגמר עם המסירה. הוא ממשיך לחיות, ומעצב את מי שגר בו.
