יש רגע מסוים בחיים של משפחה שבו הבית צריך להשתנות. הילדים גדלו ועזבו את הקן, והבית שנבנה סביבם כבר לא משרת את מי שנשאר בו. הפרויקט הזה בשרון, בית של 220 מטר, נולד בדיוק מהרגע הזה. ובני הזוג ידעו בדיוק מה הם רוצים שיעמוד במרכז: אירוח.
לתרגם שני אנשים לבית אחד
החיבור עם בני הזוג היה מיידי. הם אנשים של העולם הגדול, מבינים בעיצוב ובאופנה, ורצו שהבית ישדר את הניחוח הבינלאומי והטעם שהם סופגים במסעות שלהם. אבל היה פה אתגר מעניין: היא בסגנון כפרי, הוא מודרניסטי מובהק. הבית הוא בעצם החיבור בין ההעדפות של שניהם.
זה מחזיר אותי לדבר שאני מאמינה בו - שעיצוב טוב מתחיל בהקשבה, לא בחומר. אין נכון ולא נכון בין שני הסגנונות האלה, יש מציאת השפה המשותפת. תרגמתי את האופי והסטייל שלהם לבית שיקי ומודרני, אבל עם נגיעות חמימות ומשפחתיות שנכנסו דרך פרקט עץ מלא בסגנון פישבון לאורך כל הבית, ספה בסגנון קפיטונאז' ושנדלייר. אלה נותנים טוויסט חם למודרניזם ומשתלבים איתו בהרמוניה.
הקיר שמכתיב את החלל
לחלל היו נתונים מיוחדים: הוא מלבני, עם חלל כפול וקיר דומיננטי שמתנשא לאורכו ולרוחבו. במקום להילחם בקיר הזה, נתתי לו להוביל. חיפיתי אותו באריחי בטון בגודל 3 על 1 מטר, מיקמתי עליו את מסך הטלוויזיה, והצבתי לאורכו גופי תאורה עם אלומה צרה שמאירים אותו מלמעלה. התוצאה היא שהגובה של החלל מקבל הדגשה במקום להיבלע. זו בשבילי קוהרנטיות חללית - לתת לנתונים של המבנה להכתיב את הפתרון, ולא להפך.
סלון שמזמין לשבת
את הספה מיקמתי דווקא בחלק הנמוך של החלל, כדי ליצור תחושה נעימה ועוטפת. השזלונג יושב סמוך לוויטרינות, מה שנותן תחושה שהפנים והחוץ מרווחים יותר. ליקטנו מגוון סוגי ישיבה, כך שכל אחד יבחר את הדרך הנינוחה עבורו - כי זו בדיוק הפונקציונליות שאני מחפשת, עיצוב שמשרת את האנשים ולא רק נראה טוב.
מה שמייחד את הסלון הוא ערבוב החומרים: ספת עור צהוב, שולחן שיש, שזלונג מוקה, כורסאות בד, שטיח, ושילובי ניקל בריהוט. גם הרמקולים לצד הספה הם פריט עיצובי בפני עצמו, ולכן הוכנה עבורם תשתית מתאימה משני צידי הקיר הדומיננטי. סוף מעשה במחשבה תחילה - דברים כאלה מתכננים מראש, לא מדביקים בסוף.
מטבח שחור, בנוי לאירוח
למטבח בחרתי צבע אחיד ומייחד: שחור. אבל האירוח הכתיב את הפרקטיקה. השארתי נישה פתוחה באמצע קיר המזווה, שכוללת גיבוי למשטח עבודה ומוצרי חשמל לשימוש יומיומי, כדי שהחיים היומיומיים לא יפריעו לחוויית האירוח. האי באורך של כארבעה מטרים וכולל כיור וכיריים, והמשטח שלו מגרניט פורצלן בגוון שחור מט — בחרתי מט בכוונה, כדי לקבל מראה נקי ולא עמוס.
סביב האי חמישה כסאות בר בריפוד עור חום כהה, בצורניות גיאומטרית. המקרר ממוקם מעבר לאי כפריט עומד בפני עצמו, ומתפקד כאלמנט עיצובי לכל דבר, עם מקרר יינות וגריל עליון משותף. את הגישה הזו אני מביאה לכל בית פרטי שאני מתכננת: הפרטים הטכניים והעיצוביים נולדים יחד.
למעלה: הפינוק
המדרגות לקומה העליונה, שבה נמצא חדר המסטר, מגיעות עם מעקה זכוכית וברזל ומראה מרחף. הפרופיל הדק שלהן יוצר מינימליזם בחלל הציבורי.
חדר השינה עצמו מפנק ועוטף, עם שפע טקסטיל - וילונות, כריות, שטיחים, שלושה סטים של מצעים. הארונות, בדומה למטבח, בשחור מט עם מסגרת ברזל דקה. גופי התאורה משני צידי המיטה אינם סימטריים, וזה מוסיף עניין לחלל בלי לשבור את השקט.
חדר הרחצה של ההורים נקי ומינימליסטי: פלטות שיש עם גידים לבנים ואפורים, וכל הקירות מחופים שיש. יש בו נישה פונקציונלית שהולכת מקיר לקיר, וזכוכית המקלחון חוצה אותה. התאורה מאירה את השיש ומעצימה את החומר. הוספתי וילון בד מתנפנף שמכניס חמימות, וארון אמבטיה מעץ גושני מותז חול, נקי לגמרי וללא ידיות. זה בדיוק העיצוב פנים המודרני והיוקרתי שאני אוהבת: היוקרה מגיעה מהניקיון ומהחומר, לא מהעומס.
העושר החומרי הוא החתימה
אם יש דבר אחד שמייחד את הבית הזה, זה מגוון החומרים. עור, שיש, עץ, מתכת, פליז, זכוכית. עושה רושם שאין חומר שלא נמצא בו, והמגוון הזה רץ כחוט השני בכל החללים.
ופה נמצא המתח שאני הכי אוהבת לעבוד בתוכו. מצד אחד ניקיון, הרמוניה ושקט בעיניים. מצד שני עושר של חומרים, טקסטורות ומשחקי תאורה. השניים לא סותרים זה את זה — הבסיס הנקי הוא בדיוק מה שמאפשר לחומרים לדבר. בלי בסיס כזה מקבלים רעש. עם בסיס כזה מקבלים בית שנעים לחיות בו ולארח בו, וזה מה שאני מביאה ללקוחות שלי כאן בשרון ובמרכז.
